לכל מטבע יש שני צדדים

לא מספיק רק להפיץ מסרים של אהבה וחיבור ואחדות. מה הטעם בלשתף ולהראות את כל הזוועות שמתרחשות בעולם? יש קו שמאז ומתמיד מנסה להוביל רעיון של פרסום ושיווק הטוב בלבד. לייצר חדשות שמתמקדות במעשים טובים, באהבה ובחיזוק הלבבות.

זה אכן מאד מאד חיוני וחשוב, עם התקווה שמסרים כאלה ייגעו בלב כולם ונשאף לממש את זה בכל רגע נתון.

אבל זה לא מספיק. יש מי שמודעים ומקבלים את העובדה שביטוים של אהבה ואיחוד דוחים אותם, ויש מי שרוצים שזה לא יקרה אבל לא מודעים שזה חלק מטבע האדם.

טבע האדם רע מנעוריו. האמנם זה כורח המציאות?

אנחנו אינדיווידואליסטיים ונוטים בעיקר להאמין רק בעצמנו. איננו יכולים מעצם טבענו, לצאת מתוך עצמנו ברוב המקרים, בטח שלא בעניינים שמאד חשובים לנו. אנחנו מתקשים לקבל את זה שיש אנשים שחושבים אחרת, שרואים אחרת את המצב.

זה מה שמושך אותנו לקרבות האין סופיים בינינו לבין עצמנו, להורדת הידיים בתחומים אידיאולוגיים כמו אמונה ופוליטיקה, בתוך המדינות שלנו, ובין המדינות.

במצב של קונפליקט, אין צד אחד שצודק וצד אחד שטועה. שני הצדדים – טועים. בוודאות. גם כשאנחנו מצדדים בצד אחד בלבד, אנחנו טועים.

לכל מטבע יש שני צדדים. האמת  מורכבת מחלקים שונים ואם היינו מסוגלים לנטרל לרגע את הדעות והאמונות שלנו, אז היינו יכולים להיות אובייקטיבים, וזה דבר שקשה לנו ביותר – בגלל אותו טבע אינדיווידואליסט ובלתי מתפשר. האפשרות לראות את הצדדים השונים של המצב היה מאפשר לנו להזדהות עם כל צד ולנסות לבנות פתרון הולם לכל מצב עבור כל הצדדים.

אך רק מעטים יכולים לעשות זאת והם בעצמם פזורים בכל עבר, כך שאין לזה כח מספיק.

אנחנו מוצאים את עצמנו נלחמים במלחמות שלא בהכרח בחרנו, במלחמות "אין ברירה" כדי לשרוד ולהציל את עורנו ואת משפחתנו ואת הבית שלנו ואת המדינה שלנו ואת העולם שלנו.

זה קורה מסיבה אחת עיקרית – הצורך בהכרת הרע שבאדם.

רק מתוך הסבל, האנושות מגלה את הרוע שמגולם באגו שיש בכל אחד ואחד מאיתנו. מהילד הקטן שחוטף לילד אחר את הצעצוע ועד הטייקונים המנצלים אוכלוסיות שלמות להגדיל את החשבון המנופח גם ככה, וכלה במדינות שמשעבדות ודורסות וכופות על אוכלוסיות שלמות ניסוים לטובת פיתוח נשק מכל מיני סוגים, ומחסלות ללא היכר את המשאבים הטבעיים והאנושיים שיש בכדור הארץ.

הכרת הרע זה שלב נחוץ ביותר בהתפתחות האנושות לקראת הצמיחה והחיים בלעדי הרע.

קודם עלינו להכיר כמה שאנחנו חולים, ואז להיות מוכנים למצוא תרופה. ורק כשנחפש אותה, נסכים לעבוד יחד כי כבר נבין שכולנו חולים באותה מידה וזקוקים זה לזה כדי להירפא.

התרופה קיימת, אבל צריך שנרצה לקחת אותה ואז היא תתגלה לכולם.

אלוהים סופר את דמעותיה של האישה

האישה תמיד הייתה בית. משפחה.

הגבר העתידי יוצא מהאישה, מהרחם שלה, מהמזון שלה, מחינוך שלה… מהאהבה, החמלה, הליווי, ההכלה והתקווה שלה. מהתפילה שלה.

כתוב שאלוהים סופר את דמעותיה של האישה – כי האישה היא טבע, היא מרגישה את העולם בתוכה.

בכל ההסטוריה האנושית, דווקא האישה היא שטיפחה את הקהילה.

והאישה היהודיה בפרט.

עד לא מזמן, בקהילות הכפריות היהודיות באתיופיה, אישה שילדה הייתה משתכנת כל תקופת הנידה בבית הנידה, שם כל חברותיה בקהילה דאגו לצרכיה כדי שהיא תתפנה כולה להתאוששות ולטיפול בתינוק הרך שרק נולד.

בקהילות הדתיות, האישה היהודיה, אחרי לידה, או חלילה במצבים של מחלה, זוכה לעזרתן של נשות הקהילה בבישול, בניקיון, בדאגה לילדים.

זוכרת את סרטי "הבורקס" שהמחישו בתפארתה את הקהילתיות שנוצרה ממיזוג הגלויות בשכונות החדשות שצצו בכל הערים בארץ – כמו בסרט "קזבלן" (זוכרים את השיר "כולנו יהודים"?) ובסרט "משפחת צנעני" שם חי הרומני לצד התימני והרוסי ולמדו שהיחד טוב ושווה יותר מהשונות.

עם התפתחותינו האנושית, הלכנו והתרחקנו מהקהילתיות. התמקדנו בטיפוח הפרט.

עברנו לבתים יפים ומגודרים הסגורים מאחורי סורג ובריח, התפנינו לטפח את הקריירות הפרטיות והתרחקנו מהקהילתיות.

כשבוחנים את זה עולה השאלה – חייב דבר לבוא על חשבון השני?

נראה לי שברור לכולנו שממש לא כך.

נשים ניחנות בכישורים ובכשרונות ככל אדם. העולם המודרני מקל מאד על המשימות שפעם הצריכו יום שלם.

יוצא שדווקא היום האישה המודרנית יכולה להיות אם, רעיה, חברה פעילה בקהילה, בעלת קריירה אישית, לטפח את תחביביה ועוד.

ההתנתקות שאנחנו חווים ממה שהיכרנו כקהילתיות גובה מאתנו מחיר יקר מידי. הניכור, תחושת הבידידות, הזנחת אוכלוסיות חלשות – ואנחנו נושאים עיניים אל המנהיגות הפוליטית ומצפים שמשם תבוא הישועה, כשלכולנו ידוע כי לא רחוק הדבר, שרק אם נהיה קהילה, היינו משפחה אחת גדולה ולא "בניינים", "בלוקים", "שכונות", אז לא יקרה מצב שהקשיש יהיה ערירי וימות מעצב, שהחייל לא יהיה בודד. המשפחה תתעצב ותתייצב ותזכה לתמיכה בהתמודדות עם כל מצב שיעלה, כי מצבים עולים בכל משפחה! ולא בגלל זה חייבים כל הזמן לפרק את החבילה. הילדים יגדלו יחד, כמו פעם, ואז יכבדו זה את זה יותר, והעבריינות תרד והבריונות תיעלם ממש. כי כל התופעות הן בעצם קריאות לעזרה, ממש קריאת הצילו כי כולנו רוצים משפחה וקשה לנו הלבד.

זה תלוי בנו, האישה שבכל אחת מאיתנו.

המצפן לחברה מתוקנת

שני חוקים מנהלים את הטבע  חוק הניגודים: המינוס מושך את הפלוס וכך נשלם מעגל ההתפתחות של הפרטים בטבע.

וחוק האיזון שהוא בעצם  התוצאה  הסופית  של המפגש בין הניגודים כאשר נותנים לטבע להתנהל על פיו החוקיות שלו, ויד האדם לא מקלקלת.

החוקים האלה מנהלים גם את המערכות של בני האדם.  לאורך ההתפתחות החברתית שלנו אנחנו מגלים שבכל חברה קיים מאבק תמידי בין "מפלגות" של ימין ושמאל, והיריבות ביניהן אמורה  לתרום להתקדמות ובניית החברה.

אלא, שהפוליטיקאים, עיוותו את משמעות  חוק הניגודים , והפכו את הכח הזה לפלגנות מכוונת כדי לשלוט בשיטת  " הפרד ומשול", תוך כדי רמיסת כל הערכים הבסיסיים שבחברה מתוקנת.

ובעקבות זה, השחתנו את המידות שלנו, מכרנו את העקרונות שלנו, שיבשנו את הכללים ( מחשיבות טובת החברה לסגידה לאינדוידואל, בחברה הקפיטליסטית) והיום אנחנו "ריקים",ניצבים מול השאלה : לאן?

האדם מחפש משמעות.   ולכן היום יותר מכל זמן אחר צריך לעצור כדי לעצב מחדש את ערכי החברה, לזהות  ולהסכים על אידיאל שיאחד אותנו, סביב  ערכים שיפתחו ויצמיחו דור המשך שידע ויבין את המשמעות  הפרטית, חברתית וערכית בעידן החדש.

אידיאל שעיקרו אלטרואיזם.

אידיאל – שנוגע בלב האדם , שהרי כל בני אדם זקוקים לאותם רגשות וצרכים:

שיויון בהתייחסות אל כל אחד. כבוד לאנושיות שלנו, בטחון בהרגשת השייכות שלנו,אמונה במנהיגות שלנו, ודרך (אידיאה) משותפת לכולנו.

וזה צריך להתחיל מלמטה… משינוי בתודעה של הפרט בחברה. העם מוביל את הכמיהה לסדר חדש.

וכשהמנהיגים יזהו את הצורך זה, הם ימהרו לסגל לעצמם חשיבה אחרת, קוד מנהיגותי  חדש ואחר ( כדי להישאר בשלטון) ובכלים שיש לממשלה, ניתן יהיה לקבוע סדרי עדיפות חדשים. לעודד פרוייקטים ומפעלים חברתיים שמאדירים ומעצימים את רוח האלטרואיזם, ואף מתגמלים בהערכה גדולה את העשייה למען הדרך הזו.

או אז נהיה מוכנים להיכנס לעידן חברתי חדש. בו ישתנו מן היסוד הערכים החשובים שהם בבסיסה של כל חברה מתוקנת. ראשיתו של השינוי יתחיל במערכת החינוך. מערכת החינוך תעסוק בהאדרת הערכים ההומאניים בכל

מסגרות החינוך  על ידי דוגמא אישית  החל מהעומד בראשה ועד אחרון פקידיה במערכת האדמיניסטרטיבית והחינוכית. כך התלמידים יראו, ילמדו ויפנימו משהו שהוא באמת חסר להם, שהם זקוקים לו. כך יקבלו את הכלים ואת ההכשרה הנכונה כדי להמשיך ולבנות את החברה האידיאלית  שאנחנו ראויים לה.

האם אבדה לנו הדרך?

27 ושבעה מתפללים בכנסייה בבטיסטית  בטקסס, נרצחו  בדם קר של מטורף.החדשה עדיין טרייה ואני המומה מהטרגדיה. שבועיים לפני כן,  יורה – צולף מגורד שחקים ישר לעבר המון צעירים חוגג ,והטרגדיה  קשה.

מדי יום מדווחים כלי התקשורת האמריקאית, מתבצע רצח במדינות השונות, ואין עוצר! ואין פקוח על הנשק! ואין ביטחון אישי ,

וזה מביא אותי לשאלה לאן הגיעה האנושות. פעם קידשנו את החיים. הזדעזענו מכל פגיעה באדם באשר הוא אדם. בהדרגה, התרגלנו לפגיעות, רציחות, התנכלויות כאלה ואחרות כאשר זה קורה "שם", רחוק מהמעגל המשפחתי.אטמנו אוזניים עצמנו עיניים  והוספנו קליפות  הגנה על הלב "הרגיש" , שלא ירגיש.

והחדשות בטלוויזיה הופכות להיות "אירוע" שמתרחש בין פרסומת  לפרסומת… שמקהה את החושים שלנו, מסיחה את הדעת מן העיקר…. מזפזפים  בשלט…. והופ אנחנו חוזרים לשגרת "לחם ושעשועים" , העיקר לא לקחת ללב, לא לשמוע , לא לדעת, לא להרגיש. זה לא נוגע אישית לנו.

ואני תוהה. מהי המציאות  שאנחנו דוהרים אליה במהירות הרסנית.?

ולרגע חולפת במוחי המחשבה על  הריקנות הגדולה בקרב בני האדם. ריקנות שמחפשת משמעות אידיאולוגית, ריקנות שמחפשת משמעות לחיים, ריקנות  שדוחפת את הצעירים  אחרי אתגרים קיצוניים ביותר, ריקנות שהסמים הם חלק מהמילוי שחסר להם, ריקנות שמוצאת מענה בהתגייסות לארגוני טרור – שפורצים את גבולות  האכזריות והרשע.

אטימות של הלב, חוסר עניין ומרד בכל המוסכמות החברתיות .

בעידן של שפע וסגידה למולך הכסף כיעד בחיים,נדחקו הצידה הערכים ההומאניים שעליהם חונכו דורות, כדי ליצור חברה  המושתת על ערכים אנושיים.

והיום מחפשים את הנוסחה הגואלת , והידיים ריקות. עולים רעיונות שונים  שנובעים מהכמיהה של האדם לעולם יציב וחברה מאוזנת , אך הכל ניתפס כאוטופיה בלתי נישגת.

ואולי זו אוטופיה, אך המציאות מחייבת להפשיל שרוולים, ובנחישות להחזיר את השפיות לחיינו. שפיות  באמצעות חינוך לערכים הומאניים.  חינוך  שיהיה הדגל , וכולנו נעסוק רק בדבר אחד, לאחד את התודעה  של כולנו למטרה אחת,לשנות את המציאות הקיימת , ולבנות מציאות שהפרט ירגיש שייכות ומשמעות  ערכית בחייו.

אז מה זו התורה שלנו בעצם???

תורה זה לא ספר, תורה זה לא עשיית מצוות שנראה שכתובות בה- כמו לצום, לשמור שבת ולהניח תפילין… התורה כפי שהייתה אמורה להתגלות לאנושות כולה, היא עמוקה הרבה יותר ממה שלימדו אותנו. התורה בקריאתה הנכונה ובכתבים האמיתיים שהשאירו לנו מקובלים גדולים, בעצם מגלה לנו כמה אנו תופסים את המציאות שאנו רואים בצורה מעוותת, מצומצמת  והפוכה מהאמת.
התורה היא מערכת של כל המציאות! בתורה מתקיימת המציאות. (לא בכדי כתוב לחקוק אותה על לוח ליבינו, "והגית בו יום וליל…) הכוונה שנרגיש ונחיה אותה.  התורה זה לא ספר או מה שנמצא בארון הקודש, כי אם מעין ספר הוראות שהכתוב בו נראה כמובן, אך נסתרים בו כל מהות החיים שלנו.

עם לימוד חוכמת הקבלה לאט לאט, בהדרגה נכנסים למערכת הזו ומתחילים להבין מי אנחנו בכלל, מי מנהל אותנו, למה אנו פועלים בדרך זו או אחרת ועוד. לימוד התורה – חוכמת הקבלה מאפשרת לאדם הלומד להתחיל להבין את פנימיותו ולהתחיל לנהל את חייו בדרך אחרת שונה ממה שחי עד היום – עם קשיים, עם פחדים, עם "אמונה" שאפילו לא יודעים במי מאמינים שהרי האמונה הגשמית שלמדנו היא מושג נלמד ולא האמת השגה והכרה אישית עם נושא האמונה. (או מה זו בכלל אמונה)

היום, מתגלה השקר שאנו חיים בכל הרבדים, מתגלה לנו מציאות קשה שאף אחד לא יודע מה יביא יום המחר וממש אובדי עצות לגבי מה יביא יום.

סרטון של הרב לייטמן

היום, חובה להפיץ ולשתף את חוכמת הקבלה, שנקראת גם חוכמת האמת (תורת האמת) על מנת לגלות את המערכת שאנו חיים בה ולהבין איך בעצם היא מנהלת אותנו בצורה מטרתית ומדויקת, ואיך אנו יכולים לקחת אחריות על חיינו ולפעול ביחד עם המערכת ולא לחכות שכוח דוחף אחר יביא אותנו להכיר בה ואותה. מדובר במערכת עם חוקים ברורים ומוחלטים שאם נשכיל ונרצה להבין אותם, נגלה כמה באמת האחריות על חיינו תלויה בכל אחד ואחד בפני עצמו ובטח שבכולנו יחד.

יש בכל אחד מאיתנו רצונות שעם כניסה למערכת הזו הם משתנים ומתחילים להבין שמדובר במערכת אחת, שלמה, מושלמת וביחד בחיבור כל הרצונות של כולם מבינים שכל אחד מאיתנו עוזר לשינוי.

במידה שמבינים את המערכת אפשר להיות באינטראקציה איתה ולהבין לעומק מה זה טוב ומה זה רע. (ממש לא מה שנראה רע בעיניים שלנו) ותוך כדי מתגלה איך העולם מנוהל ואיך אנו יכולים לפעול בעולם שלנו ומכאן גם לשלוט ולכוון את חיינו לטוב. יש בנו רצונות שעם כניסה למערכת הם משתנים וכל אחד שנמצא בה עוזר לשינוי שקורה.
כולנו מצויים במערכת הזו רק לא מזהים אותה כי לא ניתן לזהות משהו שכלל לא קיים בנו. רק כאשר מתעורר באדם רצון לדעת לגלות את המערכת הוא מתחיל לאט לאט לזהות את מה שנסתר…

אלפי שנים אנשים מתפללים שיהיה טוב, בריאות, פרנסה זאת ועוד שוטפים את המוח לאנשים שונים שכך יהיה להם טוב. זה טוב זמני, הרגעה זמנית, טשטוש פחדים ואולי זה נותן קצת תקווה. בלימוד תורת האמת (חכמת הקבלה) האדם עצמו מבין את השינוי שעליו לעשות, לוקח אחריות על חייו ומגיע לתובנות מדוע האחריות למימוש התורה והשינוי שרוצה לעשות תלויה אך ורק בו בלבד.

חינוך מהו?

שאלת החינוך נחקרה והתפתחה במשך אלפי שנים ועברה גישות שונות. בעבר התייחסו לילדים כמבוגרים, לא הייתה התייחסות לצרכיהם כאדם קטן בעל רמות שונות של תפיסה וקליטה. האיסוף הראשוני של ילדים למקום אחד "בית ספר" החל בתקופה התעשייתית שמטרתה הייתה להכשיר את הילדים לעולם העבודה המתפתח, כלומר להכין פס יצור של ילדים לשוק העבודה. ברבות השנים מושג בית הספר והתפיסה של מהות החינוך התפתחה עד לכדי מושג "הילד במרכז" על ידי ג'ון דיואי שנחשב לחלוץ מהפכת החינוך המודרני-פרוגרסיבי, גישה זו  באופן כללי מתייחסת לילד "כמרכז העולם"  כלומר להתאים את הסביבה והלימודים לנטיות ולכישורים הילד ולא להפך.
דיואי הדגיש את הצורך בשימוש חוויתי על מנת ללמד את הילד על סביבתו, כמובן שהיו בעיות רבות וביקורת על גישה זו במהלך השנים. בימינו העולם התקדם והתפתח במדע חינוך כלכלה ועוד, המשפיעים על דורנו. חכמת הקבלה מסבירה כי התפתחות האגו רק גוברת מדור לדור ואיתה הקפיטליזם, התעשייה והמדע, פוליטיקה ומערכות שונות חלקן הכרחיות מעצם קיומנו, וחלקן מערכות מלאכותיות אשר ייצרנו וקיים ספק רב ביעילותן או טובתן למען הכלל.
ההשפעה של מערכות אילו ניכרות באופן ישיר על החינוך ולא רק של ילדים, חכמת הקבלה וגם חוקרים רבים מוכחים את היותנו יצורים חברתיים המושפעים ומשפעים על סביבתנו, כל רגע אנו נחשפים לערכים ומסרים המחנכים אותנו ובכך משפיעים על תפיסת עולמינו בין אם אנחנו מודעים לכך או לא, דרך אמצעים שונים הבולט מבניהם היא התקשורת דרך :פרסומות, טלוויזיה, סרטים, כל אילו מהווים אמצעי ישיר לחינוך וערכים המשפיעים עלינו ומופקרים ביד אינטרס המפרסמים המודעים בכישרון רב לטבע האדם.

אנו מחנכים איש את רעהו בתקשורת אישית וכללית בכל רגע נתון ועל מנת שנתחיל לחיות בצורה אשר מיטיבה לנו לילדינו ובכלל לדורות הבאים עלינו לשאול מהם הערכים אותם נרצה לממש? האם האלימות ,התחרות, הניצחון על חשבון הזולת והאדרת האני הם הערכים שאנו רוצים שישפיעו עלינו? על פי חכמת הקבלה עלינו להוביל חינוך ערכי על בסיס "ואהבת לרעך כמוך" דרך דוגמאות חווייתיות ופרסום של תכונת ההשפעה, הנתינה וקשר מאוזן ובריא של האדם והילד עם סביבתו על פני האגו והבדלים ובלי לבטלם.

חכמת הקבלה מתייחסת לכל אדם כעולם קטן אשר מכיל בו קשרים אינסופיים עם סביבתו, על מנת להטיב לחיינו עלינו ללמוד וללמד את שיטת החיבור המהווה מחקר עצמי סביבתי כאחד.

סיפורי מלחמה

המסר היה חזק והמשמעות מייד החלה מתיישמת, החיילים היו עזים וברגלייהם כנמרים המסתערים.

על המתחם התיזו מחסניות שלמות של כדורי זוהרים וצבעוני אש.

ראש הצוות בעל הקסדה עם המצלמה קישר מייד כי נוכחותם מעלה משמעותית את יכולת הביצוע לדרגת 'כחול וודאי', קוד שאליו לא רצו החיילים העזים לפספס בחייהם.

מהשמיים, הצונחים התרכזו בלנווט עצמם אל תוך פיר האש, כשהם סופגים מהלומות יירוט מקבוצת טילים שניפצה את חלונות הזמן מכל רחש.
בפעם המי יודע… לא שמעתי את הצלצול…. שוב נרדמתי אם אותו חלום…
יום כיפור, שעת צהריים כמעט, החזן אוחז בספר ולידו ילד מתבונן כמו מעריץ.

הוא סורג בעיניו דמות של מצביא עתידי שמתנהל מולו עם המלל הנישא מפיו כמקובל מחזן הכיפורים.
הילד רק בן 5, ומלבד הצפירה שפילחה את המתפללים מחרטום התפילה, נזכר הילד 45 שנים אחורה בציר הזמן , כיצד ג'יפים צבאיים שעטו תיכף ברחובות ואספו חיילים מבלי לשאול ולדבר ולהגיד מאום, פשוט עצרו ליד כל חייל שמייד התפרץ לנסיעת המבחן… של ישראל.
יום הכיפורים, מלחמה…
את סיפורי המלחמה בטח שמעתם רבות והתיעוד כבר אולי מתחיל להעיק, אך האם חשבתם… באמת ובאמת חשבתם, אפילו לרגע קל אחד ממש, מה היה קורה אילו המלחמה לא הייתה בכלל מתרחשת… או בכלל שאי פעם בכלל לא תהיה איזשהו באיזשהו מקום בעולם… מלחמה?

מה באמת היה קורה אז?!
האמת, מלחמות הן תוצאה של חוסר בהבנת הזולת, בהרגשת צרכי החבר שליד, הרכנת האני מול רצון אמיתי שניצב מולך.

אז המלחמות הן לא רק אלו העקבות מדם ושעליהן חוקרים היסטוריונים בכירים ומלומדי תארים… מלחמה זה הקשר בינינו שאינו מגיע להרגשת האהבה בין כל אדם, היא לאו דווקא במילים ובדרשנות, מלחמה היא להתעלות מהאגו… שלך!!!

ואם חשבת שלהיות גיבור זה לדעת להשתלט ולכבוש ולהצליח…. הרי כי מלחמה היא נגד חוסר הרצון להתחבר אל האחר, שם טמון האוצר הגדול, החופש מהאגו שגורם לכל מה שידענו מהעבר של האנושות ושכולם קוראים לו. .. מלחמה!!!

לגנוב את היהלום – חלק ב’

אז איך משחקים את החיים? קודם כל רצוי להגדיר את האתגר ואז לכתוב או לנסות להבין מהן המיומנויות שיכולות לסייע לך לנצח במשחק, היינו להתמודד בהצלחה עם האתגר. אחרי שהגדרנו מיומנויות אלו כדאי לחשוב איך לתגמל את עצמי על רכישת כל מיומנות כמו תג או סמל על רכישה של מיומנות או תת מיומנות. כדאי גם להגביל בזמן את הלימוד כך שזה יוסיף לאתגר הכללי. אחרי שברור פחות או יותר מהו מסלול המיומנויות הנדרש והוא מוגדר בזמן ויש נקודות תגמול של התקדמות בכל שלב ושלב עוברים לפירוק האתגר.

גם את האתגר של המשחק יש לפרק לתתי אתגרים או שלבים, אידיאלי אם אלו שלבים שמתממשקים עם שלבי המיומנויות שהגדרתם. באופן טבעי זה אמור להיות כך. אם לא אז יש להבין מדוע לא ומה הבעיה והאם אפשר גם את הפער הזה להשלים על ידי משחק?

אחרי שהעלינו את הכל על לוח שנה קלנדרי אפשר לתת לכל תקופה או שלב שם מגניב או מפוצץ ולהגדיר מהי הדרגה אותה תשיגו בתום השלב ואיזה תגמול מצפה לכם. חשוב מאוד שתנסו ליהנות מהתהליך עצמו ולא להתבסס אך ורק על התגמול שמצפה כי זהו בדרך כלל גורם מוטיבציוני שלא מחזיק לאורך זמן.

אחרי שנתתם שמות מגניבים תציגו את התוכנית שלכם לקהל. אלו יכולים להיות בני משפחה או חברים או בן או בת הזוג. המטרה היא להתחייב באופן פומבי למשחק מה שהופך את המחוייבות הפנימי שלך לתהליך לגדולה יותר.

שיהיה בהצלחה ולא לשכוח לספר לנו איך היה…

לחלק הראשון של המאמר

לגנוב את היהלום

הרבה מאוד חברות וארגונים הבינו כי המוח שלנו נהנה לשחק, כי אנחנו מטורפים על כללים, מטרה ודרכים להגיע אליה ואנחנו פורחים כשאנחנו לומדים איך להתקדם משלב לשלב ומהרגשת ההצלחה. זה עד כדי כך חזק בטבע שלנו שפעמים רבות אנחנו אפילו א יכולים לסרב לכך. החברות הראשונות שהבינו זאת היו כנראה בתי הקזינו בלאס וגאס שמתאימים את האווירה, הקולות והצלילים בצורה שתגרום לכם להיטמע ולבלות שם יותר ויותר. גם דיסני לא פראיירים ועיצבו גני שעשועים שבהם אתם נשאבים אל תוך מסגרת סיפורית עם אתגרים וידע שהופכים את הביקור לחוויה משחקית.
תהליך המישחוק של דברים מחיי היומיום הוא דבר שנכנס עמוק יותר ויותר אל תוך חיינו, כשכל חברה מנסה להמציא או לגנוב את היהלום הזה שישאב את כולנו לתוכו בדיוק כמו שפוקימון גו גורם למיליוני צעירים ברחבי העול לרדוף אחר דמויות וירטואליות ולא לשים לב כל כך לעולם שסביבם. דוגמא נוספת למישחוק תהליכים הם כל מועדוני הלקוחות שנותנים לכם נקודות על טיסות או חותנות על כוס קפה במטרה ליצור אצלכם חווית התקדמות והצלחה, אם כי האתגר במקרה זה הוא יותר כלכלי ונועד בעיקר להטיב עם הכיס שלהן.
אז איך אתם יכולים להכניס מישחוק לחיים שלכם ולהפוך כל דבר למשחק מהנה יותר או לפעמים קצת פחות? האמת שזה לא כל כך מסובך. קודם כל עליכם להבין כי בלי אתגרים/בעיות החיים היו די משעממים ולא יכלתם ממש להנות מהם. כלומר האשלייה של להגיע לרגע שבו אין אתגרים או בעיות כמוה כשאיפה להפסיק לשחק או פשוט למות משיעמום או למות וזהו. אחרי שהבנתם זאת אפשר לעבור לחלק הבא שהוא המישחוק עצמו…

לחלק הבא

החליפה

במשחק זה לקחו אלמנט מוכר לכולנו מעולם הביגוד – החליפה ובנו סביבו סיפור מסגרת די פשוט שבו מדענים מנסים לבנות חליפת קרב עתידנית. על פניו אין כאן שום עניין אך אם נוסיף אתגר בדמות תהליך מחקר ופיתוח שנקטע באיבו כאשר האינטיליגנציה המלאכותית של החליפה אשר אמורה להשגיח על פעולתה משתגעת ומחליטה לחסל את כל הצוות האנושי. אז יש לנו כאן כבר אתגר ואפילו סכנה מה שמוסיף לאלמנט הדרמטי של הסיפור. כמובן שיש לגיבור או לשחקן גם כוחות מיוחדים או מיומנות נסתרות שיכולות לסייע לו לעמוד באתגר. במקרה הזה ישנם מספר אבות טיפוס מתפקדים של החליפה. אבות טיפוס אלו אמורים לעזור לשחקנים לשרוד ולברוח.

שוב ניתן לראות כיצד אלמנט האתגר והמיומנות עליהם דיברנו לצד סיפור המסגרת אשר יכול להיות מאוד רדוד או מסתמך על אלמנט מחיי היומיום מאפשרים לנו ליצור משחק שאיתו אפשר להתחיל לעבוד ולגרום לאנשים לבזבז שעות רבות מחייהם במימושם העצמי ומימוש האושר שלהם בתוך מיני העולם הדמיוני שאותו יצרנו עבורם. תופעה זו גרמה למפתחי משחקים שונים לנסות ולחשוב כיצד אפשר לרתום את כל שעות השיחוק המושקעות באנושות מדי יום כדי להביא תועלת לכולנו וחלקם מיישמים פרוייקטים שונים בהצלחה כזו או אחרת.

חזרה->