לכל מטבע יש שני צדדים

לא מספיק רק להפיץ מסרים של אהבה וחיבור ואחדות. מה הטעם בלשתף ולהראות את כל הזוועות שמתרחשות בעולם? יש קו שמאז ומתמיד מנסה להוביל רעיון של פרסום ושיווק הטוב בלבד. לייצר חדשות שמתמקדות במעשים טובים, באהבה ובחיזוק הלבבות.

זה אכן מאד מאד חיוני וחשוב, עם התקווה שמסרים כאלה ייגעו בלב כולם ונשאף לממש את זה בכל רגע נתון.

אבל זה לא מספיק. יש מי שמודעים ומקבלים את העובדה שביטוים של אהבה ואיחוד דוחים אותם, ויש מי שרוצים שזה לא יקרה אבל לא מודעים שזה חלק מטבע האדם.

טבע האדם רע מנעוריו. האמנם זה כורח המציאות?

אנחנו אינדיווידואליסטיים ונוטים בעיקר להאמין רק בעצמנו. איננו יכולים מעצם טבענו, לצאת מתוך עצמנו ברוב המקרים, בטח שלא בעניינים שמאד חשובים לנו. אנחנו מתקשים לקבל את זה שיש אנשים שחושבים אחרת, שרואים אחרת את המצב.

זה מה שמושך אותנו לקרבות האין סופיים בינינו לבין עצמנו, להורדת הידיים בתחומים אידיאולוגיים כמו אמונה ופוליטיקה, בתוך המדינות שלנו, ובין המדינות.

במצב של קונפליקט, אין צד אחד שצודק וצד אחד שטועה. שני הצדדים – טועים. בוודאות. גם כשאנחנו מצדדים בצד אחד בלבד, אנחנו טועים.

לכל מטבע יש שני צדדים. האמת  מורכבת מחלקים שונים ואם היינו מסוגלים לנטרל לרגע את הדעות והאמונות שלנו, אז היינו יכולים להיות אובייקטיבים, וזה דבר שקשה לנו ביותר – בגלל אותו טבע אינדיווידואליסט ובלתי מתפשר. האפשרות לראות את הצדדים השונים של המצב היה מאפשר לנו להזדהות עם כל צד ולנסות לבנות פתרון הולם לכל מצב עבור כל הצדדים.

אך רק מעטים יכולים לעשות זאת והם בעצמם פזורים בכל עבר, כך שאין לזה כח מספיק.

אנחנו מוצאים את עצמנו נלחמים במלחמות שלא בהכרח בחרנו, במלחמות "אין ברירה" כדי לשרוד ולהציל את עורנו ואת משפחתנו ואת הבית שלנו ואת המדינה שלנו ואת העולם שלנו.

זה קורה מסיבה אחת עיקרית – הצורך בהכרת הרע שבאדם.

רק מתוך הסבל, האנושות מגלה את הרוע שמגולם באגו שיש בכל אחד ואחד מאיתנו. מהילד הקטן שחוטף לילד אחר את הצעצוע ועד הטייקונים המנצלים אוכלוסיות שלמות להגדיל את החשבון המנופח גם ככה, וכלה במדינות שמשעבדות ודורסות וכופות על אוכלוסיות שלמות ניסוים לטובת פיתוח נשק מכל מיני סוגים, ומחסלות ללא היכר את המשאבים הטבעיים והאנושיים שיש בכדור הארץ.

הכרת הרע זה שלב נחוץ ביותר בהתפתחות האנושות לקראת הצמיחה והחיים בלעדי הרע.

קודם עלינו להכיר כמה שאנחנו חולים, ואז להיות מוכנים למצוא תרופה. ורק כשנחפש אותה, נסכים לעבוד יחד כי כבר נבין שכולנו חולים באותה מידה וזקוקים זה לזה כדי להירפא.

התרופה קיימת, אבל צריך שנרצה לקחת אותה ואז היא תתגלה לכולם.