האם אבדה לנו הדרך?

27 ושבעה מתפללים בכנסייה בבטיסטית  בטקסס, נרצחו  בדם קר של מטורף.החדשה עדיין טרייה ואני המומה מהטרגדיה. שבועיים לפני כן,  יורה – צולף מגורד שחקים ישר לעבר המון צעירים חוגג ,והטרגדיה  קשה.

מדי יום מדווחים כלי התקשורת האמריקאית, מתבצע רצח במדינות השונות, ואין עוצר! ואין פקוח על הנשק! ואין ביטחון אישי ,

וזה מביא אותי לשאלה לאן הגיעה האנושות. פעם קידשנו את החיים. הזדעזענו מכל פגיעה באדם באשר הוא אדם. בהדרגה, התרגלנו לפגיעות, רציחות, התנכלויות כאלה ואחרות כאשר זה קורה "שם", רחוק מהמעגל המשפחתי.אטמנו אוזניים עצמנו עיניים  והוספנו קליפות  הגנה על הלב "הרגיש" , שלא ירגיש.

והחדשות בטלוויזיה הופכות להיות "אירוע" שמתרחש בין פרסומת  לפרסומת… שמקהה את החושים שלנו, מסיחה את הדעת מן העיקר…. מזפזפים  בשלט…. והופ אנחנו חוזרים לשגרת "לחם ושעשועים" , העיקר לא לקחת ללב, לא לשמוע , לא לדעת, לא להרגיש. זה לא נוגע אישית לנו.

ואני תוהה. מהי המציאות  שאנחנו דוהרים אליה במהירות הרסנית.?

ולרגע חולפת במוחי המחשבה על  הריקנות הגדולה בקרב בני האדם. ריקנות שמחפשת משמעות אידיאולוגית, ריקנות שמחפשת משמעות לחיים, ריקנות  שדוחפת את הצעירים  אחרי אתגרים קיצוניים ביותר, ריקנות שהסמים הם חלק מהמילוי שחסר להם, ריקנות שמוצאת מענה בהתגייסות לארגוני טרור – שפורצים את גבולות  האכזריות והרשע.

אטימות של הלב, חוסר עניין ומרד בכל המוסכמות החברתיות .

בעידן של שפע וסגידה למולך הכסף כיעד בחיים,נדחקו הצידה הערכים ההומאניים שעליהם חונכו דורות, כדי ליצור חברה  המושתת על ערכים אנושיים.

והיום מחפשים את הנוסחה הגואלת , והידיים ריקות. עולים רעיונות שונים  שנובעים מהכמיהה של האדם לעולם יציב וחברה מאוזנת , אך הכל ניתפס כאוטופיה בלתי נישגת.

ואולי זו אוטופיה, אך המציאות מחייבת להפשיל שרוולים, ובנחישות להחזיר את השפיות לחיינו. שפיות  באמצעות חינוך לערכים הומאניים.  חינוך  שיהיה הדגל , וכולנו נעסוק רק בדבר אחד, לאחד את התודעה  של כולנו למטרה אחת,לשנות את המציאות הקיימת , ולבנות מציאות שהפרט ירגיש שייכות ומשמעות  ערכית בחייו.